קלינסמן עם כוכב העתיד של ארה"ב ובריאן מינכן – גרין

עם דגל אמריקאי ובירה ביד, עמדו איזה 20 צעירים אמריקאים באיצטדיון של ג'קסונוויל, פלורידה, לפני משחק הנצחון על ניגריה 1-2 (וארבעה ימים אחרי הנצחון על טורקיה) וצרחו לעבר סוניל גולטי, נשיא התאחדות הכדורגל האמריקאית – "איפה לנדון דונובן? חצי מהנבחרת שלנו מדברים גרמנית והם אפילו לא יודעים אנגלית!".

זה קצת מוגזם. ישנם חמישה גרמנים-אמריקאים בקבוצה: ג'רמיין ג'ונס, פביאן ג'ונסון, טימי צ'נדלר, ג'ון ברוקס, וג'וליאן גרין. לכולם שמות אמריקאים. לכולם אבות אמריקאים (אנשי צבא ששרתו בגרמניה, נישאו לנשים גרמניות, ונשארו שם); שלושה מהם חצי שחורים; כולם נראים כאילו נולדו בהיצ'וקי, אילינוי או גרינוויל, דרום קרולינה. שלושה מהם מדברים אנגלית כאילו נולדו בנברסקה או קליפורניה, ושניים מדברים אנגלית עם מבטא גרמני. כולם ביקרו בארה"ב לפחות 10 פעמים מאז היו תינוקות, להכיר את משפחות האב כאן.

כל החמישה מודים שהם אוהבים את גרמניה מולדתם, אבל גם מרגישים אמריקאים ומרגישים בבית עםפ הנבחרת. אפילו המאמן יורגן קלינסמן נשוי לאמריקאית, גר בלוס אנג'לס כבר 16 שנה, ושני בניו – אחד שחקן בייסבול שהמקצוענים מתעניינים בו והשני שחקן כדורגל מצויין שבוודאי ישחק בנבחרת ב-2018 – מדברים אנגלית כנייטיבס.

החמישה נושאים דרכונים של שתי מדינות. הם לא היחידים: מיקס דיסקרוד הוא נורווגי שנולד בנורווגיה לאם אמריקאית, וארון ג'והנסון הוא איסלנדי שנולד בארה"ב עת הוריו למדו כאן.

אבל מצד שני ישנם שלושה אמריקאים שנולדו כאן להורים אזרחי ארה"ב, ואחד משחק עבור נבחרת איטליה, ושניים משחקים עבור נבחרת מקסיקו.

זה ספור אחד מנבחרת הבייסבול של איטליה לאולימפיאדה עם 25 אמריקאים שמעולם לא ביקרו באיטליה, לא יודעים מילה איטלקית, ולא יודעים את ההבדל בין פלורנץ ומילאנו. מה שעשה מהם 'איטלקים' היתה איזו סבתא שהיגרה מאיטליה. או כריס קיימן ששיחק עבור נבחרת גרמניה בכדורסל שמעולם לפני כן לא ביקר בגרמניה, לא מדבר גרמנית, אבל סבו היגר מגרמניה.

זה לא פנומנון אמריקאי. כל העולם משתמש והשתמש בשחקנים שהם למעשה הרבה יותר אזרחי מדינות אחרות. בנבחרת צרפת אלופת העולם ב-1998 היו 6 שחקנים שנולדו, גדלו, ולמדו כדורגל במדינות אפריקה. גם בנבחרת גרמניה בשני המונדיאולים האחרונים היו שחקנים שניולדו וגדלו במדינות אחרות. בנבחרת אירן משחק שחקן שנולד בארה"ב, גדל כאן, ושיחק בוונקובר, בליגת ה-MLS.  דיאגו קוסטה בנבחרת ספרד הוא ברזילאי שהוצע לו לשחק גם בנבחרת בראזיל וגם בנבחרת ספרד, והוא העדיף ספרד.

קלינסמן הביא לנבחרת צעיר שחור בשם ג'וליאן גרין שנולד בטמפה, פלורידה, אבל אביו – קצין במרינס – עבר לשרת בגרמניה, נישא לגרמניה, ובנם משחק היום בביירן מינכן. הוא רק בן 19, והוא לא ישחק הרבה, אבל יורגן מכינו למונדיאול הבא – אז התקווה היא שהוא יהיה כוכב עולמי.

השאלה אינה חדשה: היש צדק ששחקן שאת שנות התבגרותו עשה במדינה אחרת שם למד את הכדורגל, ושם החל לשחק ברמה גבוהה, יחליט פתאום לשחק עבור מדינה בה רק נולד, או אביו בא מהמדינה בה החליט לשחק?

כל המשחקים בשידורים חיים  ב-5 תחנות טיווי (הבדל הזמן בין ניו יורק וריו הוא שעה) עם מיטב השדרים האנגלים

קלינסמן מגיב: "עבורי, צעיר שישנה לו אזרחות אמריקאית אם בגלל מקום לידה או אב (או אם) אמריקאים, והוא מרגיש קשר לאמריקה, כבוד וגאווה לדיגלה, ביקר בה והיה בה, ומדבר את שפתה – יש לו זכות לייצג את ארה"ב כמו כל אמריקאי אחר. זה לא שאני מביא איזה שחקן גרמני שסבו היה חייל אמריקאי, אבל מעולם לא היה בארה"ב, לא מדבר את שפתה, ומעולם לא הרגיש קשר למדינה".

ברוס ארינה, מאמן הנבחרת לשעבר, לא מסכים: "לדעתי בנבחרת צריכים להיות רק אמריקאים שנולדו כאן, התבגרו כאן, ולמדו את יסודות הכדורגל 'IN OUR SYSTEM'. אחרת הם שכירי חרב, לא יותר!".

לפי ההגדרה של ארינה, אני לא בטוח אם למסי ישנה זכות לייצג את את ארגנטינה, כמו שלכמה יהודים אמריקאים ששיחקו בנבחרת הכדורסל הישראלית אין 'רשות' לשחק עבור ישראל.

בשלושת המונדיאולים האחרונים ארה"ב שיחקה רק עם לב, כושר גופני, ומלחמה. כל משחק היה משחק הגנה, כמעט בונקר, כשהתקווה האמריקאית היחידה היו פריצות מזדמנות פה ושם. הם לא היו קבוצה מוכשרת. אולי אחת הפחות מוכשרות. אבל רוח הלחימה והאופי האמריקאי שלא מוותר בספורט ויהי מה, הביא כמה הצלחות לא רעות. השחקנים לחמו אחד עבור השני כשהם מרגישים נחותים לכל יריב. בצורה כזאת הם ניצחו במונדיאול או בגביע הקוננפרנס קבוצות כמו פורטוגל, אנגליה, וספרד.

אבל איש לא לקח את ההישגים הללו ברצינות.

הפעם הקבוצה שונה. היא עדיין שייכת לרמה השנייה של הקבוצות אחרי ספרד, גרמניה, בראזיל, או ארגנטינה, אבל היום היא כבר לא קבוצה של 'בונקר'. היום זאת קבוצה המסוגלת להחזיק כדור, לנוע ביעילות, ואפילו לתקוף בקואורדינציה ועם מטרה. זה כבר לא בעיטות גבוהות לעבר היריב, וכולם רצים לנסות לעשות משהו.

האמריקאים נמצאים באחד הבתים הקשים ביותר עם גרמניה, פורטוגל, וגאנה. המשחק הראשון נגד גאנה (שניצחה את ארה"ב בשני המונדיאולים האחרונים ומנעה ממנה עלייה לרבע הגמר) הוא משחק 'נצחון חובה'. כולם יודעים זאת. נגד פורטוגל העליונה טכנית וטקטית? "אנחנו חייבים להילחם על כל כדור", אומר שחקן מרכז השדה קייל בקרמן – לבן, חצי יהודי. "'הגרמנים' בקבוצה לוחמים בדיוק כמונו. הם מכירים כל זמר וכל תכנית טלוויזיה. הם אמריקאים בדיוק כמונו, והם גאים לייצג את ארה"ב בדיוק כמונו. הם חלק מאיתנו והם יודעים מה צריך לעשות נגד גאנה ופורטוגל. נגד גרמניה? ברור שהם טובים בהרבה מאיתנו. זה כמו ארה"ב נגד גרמניה בכדורסל. אבל ישנו הבדל גדול מאד בינינו לבין הקבוצות האחרות: אנחנו לא מפחדים מאף אחד. כבוד? יש. רגש נחיתות? ARE YOU KIDDING ME?"

בקבוצה האמריקאית ישנם 'צברים' אמריקאים עם הורים 'זרים' שהיגרו לארה"ב: עומר גונזלס (הורים מכסיקנים), אלכסנדרו בדויה (קולומביה), ג'וזי אלטידור (האיטי), טים האווארד (אם הונגריה), כריס וונדולוסקי (אם מהשבט האינדיאני 'קיוטה טרייב').

ומה עם ג'ונס או ברוקס? לשניהם יש טאטו על זרועותיהם: זרוע ימנית טאטו של ארה"ב כולל מפה והדגל. זרוע שמאלית? גרמניה ומפת גרמניה. "אנחנו אזרחי שתי מדינות; אנחנו מדברים שתי שפות. אבל בבראזיל אנחנו לוחמים עבור הדגל האמריקאי וחברי קבוצתינו. במונדיאול אנחנו 100% אמריקאים!".

שחקני ארה"ב העיקריים (והטוב שבהם הוא מייקל ברדלי, בנו של המאמן לשעבר, והיום מאמן מצרים):

שוערים: טים האורד (אברטון), בראד גוזן (אסטון וילה), ניק רימנדו (MLS)

מגינים: דמרכוס ביזלי(פואבלה, מכסיקו), מאט בסלר (MLS), ג'ון ברוקס (הרטה ברלין), ג'ון קמרון (סטוק סיטי, אנגליה), טימי צ'נדלר (איינטרכט, פרנקפורט), עומר גונזלס (MSL), פביאן ג'ונסון (בורוסיה מנצ'גלדבאך).

מרכז שדה: קייל בקרמן (MLS), אלכסנדרו בדויה (נאנטז, צרפת), מייקל בראדלי (MLS), בראד דייויס (MLS), מיקס דיסקרוד (רוזנבורג, נורווגיה), ג'וליאן גרין (ביירן מינכן), ג'רמיין ג'ונס (בשיקטאש), גרהאם סוזי (MLS)

חלוצים: ג'וזי אלטידור (סנדרלנד), קלינט דמפסי (MLS), ארון ג'והנסון (AZ אלקמאר, הולנד), כריס וונדולוסקי (MLS)